בעקבות ההתאבדות של אסתי ויינשטיין

מאמר מאת עמיתת מכון גשר למנהיגות מיכל פרינס

אנחנו עסוקים בשבוע האחרון בניתוח כל צעד ושעל בחייה של אישה שהייתה אנונימית עד לפני שבוע. מנתחים את הגורמים האישיים, המשפחתיים והחברתיים שהובילו אותה לנקוט בצעד הנורא מכל. אנחנו עוברים מצד לצד, לרגע מאשימים את החברה שבה גדלה, את הבנות שהתנתקו ומיד לאחר מכן את האישה עצמה שלא מצאה את הכוחות להתמודד ולקחה באחת את חייה.

אחר כך אנחנו עוברים לדיון כללי יותר בחברה החרדית, בבחירה חופשית על כל צדדיה, באובדנות ובאחריות קהילתית. לא מניחים לאף אחד. כולנו חוטפים. אלו על שלא אפשרו ואלו על שלא ראו.

אולי די.

אולי די לנתח את הסיפורים ברמה הכללית. להפסיק לדבר על הם ואנחנו. וזה לא משנה לאיזה צד 'אנחנו' שייכים. יש כאן טרגדיה שצריך ללמוד ממנה, לשמוע אותה, לתת לה מקום. היא נוגעת במימדים שכולנו מבינים ומזדהים איתם – אימהות, משפחה, קהילה, דת ובחירה. אין אחד שאחראי על מה שקרה ועל כולנו האחריות לעצור ולחשוב מה חלקנו.

הגיע הזמן שנלמד להקשיב לפרט. לתת לו מקום. לשמוע בין השורות את הסיפור שלו. לאישה הזו היה קשה כפרט בחברה שבה גדלה, היא בחרה בחייה והיא בחרה במותה. אנחנו חייבים לשמוע ולשאול שאלות נוקבות אבל אסור לנו לשכוח את האחרת שמוצאת במקום הזה בית, הגנה ואמונה בואו נשמע גם אותה.

כשנשמע את הסיפור של זו ושל זו וגם את שלו ואת של האחר משהו יקרה, משהו יגע בנו וישתנה.

לצערי אנחנו חיים בעולם מדומיין שבו מישהו אחר מספר לאחרים את הסיפור שלנו. יש לנו חזות ברורה לאישה החרדית, לאישה המתנחלת ולאישה החילונית והסיפור הנוכחי נופל לעולם הזה בעודו ממלא את כל הפונקציות התקשורתיות הנדושות.

האחריות שלנו היא להפוך את האישה המדומיינת לאישה ריאלית. לנקות ולהוריד את מסכי העשן והניכור ולאפשר לפרט לחדור את השריון שלנו. אין ביכולתנו לשנות את החברה החרדית או את החברה החילונית (ואני באופן אישי גם לא רוצה לעשות לא את זה ולא את זה) אבל, יש ביכולתנו להפוך את הפרטים שבהן לנוכחים, לנשמעים ואולי אפילו לחברים שניתן להושיט להם יד רגע לפני הנורא מכל….